פרשת וישלח - השבוע היו בי שתי מחנות
עשיו הולך לקראת יעקב בליווי של 400 חיילים. גימטריה ת'. סימן למלכות, סימן לסוף, סימן לעולם החומר. עשיו מגיע עם כוונת מלחמה. היצר הרע מגיע כל כולו להילחם בנו ולהלביש עלינו אימה וריחוק מהבורא יתברך.
יעקב שומע זאת: "ויירא יעקב וייצר לו" - שני יו"דים, שני יו"דים. יעקב מבין שיש כאן שני יצרים: יצר הטוב ויצר הרע, לכן הוא מבקש לחצות את המחנה שלו לשניים: יש מקום למחנה הזה ויש מקום למחנה הזה. יעקב לא מבטל את יצר הרע, אלא הוא מקבל אותו בתחבולות. "בתחבולות תעשה לך מלחמה"! הוא מביא מנחה ומתנות ליצר הרע כדי להכניעו.
איפה זה פגש אותי השבוע?יצר הרע אחז אותי בעוצמה בשבוע הזה והעיב עליי את אפלת העצבות. בתחילת השבוע יכולתי ממש לראות את הדעיכה האיטית המזחלת לתוכי - עשיו מתקרב עם 400 חיילים - ובהתחלה ממש פחדתי מהנפילה שלתוכה אני נכנס ולכן הטקטיקה שלי בהתחלה הייתה להתעלם מהעצבות/יצה"ר: "אביאל, למה אתה מקשיב לעצבות?? תתעלם ממנה! אל תיתן לה מקום, זה אסור להיות עצוב! קום, תהיה שמח! קום, תשים מסכה! קום קום קום, תתעודד, עשיו בדרך אליך עם 400 חיילים ואתה צריך להתעודד ולקום ולהתאפס על עצמך!!" - זו הייתה הטקטיקה הראשונית.
ואז נזכרתי שאחד הציווים בעשרת הדיברות הוא "לא תעשה לך כל פסל וכל מסכה", כלומר אין לשים על עצמנו מסכות שאינן שייכות לנו ברגע הזה. לפעול עם מסכה כלומר לא להסכים לבטא את הרגשות הכבדים והקשים שאני חווה כרגע, זה אומר להתנגד לאלוהים שרוצה לחוש ולחוות דרכי עכשיו את העצב והכאב. מי אני ומי שמי שאבטל מהבורא את תחושת העצבות והכעס והכאב שהוא רוצה לחוות דרכי?
פעלתי הטקטיקה שונה, מה עשיתי? פעלתי כמו יעקב ונתתי מקום ראוי לעשיו. יעקב ראה את עשיו, הוא לא התנגד או התעלם ממנו. גידרתי זמן מסוים לשהות בתוך העצבות. הסתכלתי לעשיו בעיניים, הסתכלתי לכאב בעיניים, אתה בא אליי למלחמה עם 400 חיילים? אני מקבל את זה, לא מתנגד לזה. אני כרגע בכאב לב ובוכה? אני מקבל את זה, אני לא מתנגד לזה. ואז נכנסתי לכמה ימים של כאב עם הגדרה מאוד ברורה: אין בי רק מחנה אחד של עצבות/חיילים למלחמה, אלא יש בי שתי מחנות: יצר הטוב ויצר הרע.
בחרתי להקצות זמן מוגדר לכאב הזה ממקום בוגר שבו אני מסכים לחוש את הכאב, להתמודד איתו, לא להתעלם ממנו, פייסתי את יצר הרע במילים ודיברתי את הכאב שלי מול בורא עולם מתוך ידיעה ברורה שבסופו של דבר העצבות תקבל מקום ותתמוסס, כמו שעשיו התמוסס בפני כל המתנות שיעקב הרעיף עליו.
חציתי את המחנה לשניים: נשארתי גם שמח במקומות הראויים, אבל נתתי מקום נכבד לעצבות להתבטא, לרגשות להתבטא, לכאב לצוף, לדמעות לעלות ולרדת. זה יצר קירבה ביני לבין בורא עולם, כי יכולתי לבטא רגשות להגיד לו אמת ("תתן אמת ליעקב") ולדבר עם בורא עולם את מה שיושב על הלב שלי.
ברגע השיא, נשכבתי על הספה בשעה 19:30 בתנוחה דוממת ולא זזתי במשך שעתיים עד 21:30 ונכנסתי לחשבון נפש מאוד עמוק, בלי תזוזת הגוף, בלי תזוזת המחשבות ורק איפשרתי לרגשות שלי להציף עוד ועוד ועוד. אביאל, מה אתה מרגיש? יש מקום לזה. ומה עוד אתה מרגיש? אוקיי, יש לזה מקום, ומה עוד אתה מרגיש? יש עוד? בוא, תוציא עוד. יש מקום גם לזה. ובכיתי וכעסתי וזעמתי ונשמתי ודנתי לכף זכות ושוב בכיתי ושוב נרגעתי. רציתי לבכות עוד? מעולה, היה גם לזה מקום ראוי. ואחרי שדיברתי הרבה מאוד עם בורא עולם, כמו שעשה יעקב בצאתו לקראת עשיו - ידעתי שנתתי מספיק מקום לכאב ולרגש.
ועכשיו הזמן לקום מהספה! זה הזמן לעבור למחנה השני! מחנה השמחה!! התאוששתי מהבכי, קמתי לשטוף פנים ולהתקלח, הכנתי לעצמי תה, שמתי מוסיקה מרגיעה, זזתי קצת כדי להניע את האנרגיה בגוף ונשמתי עמוק. בורא עולם איתי בתהליך הזה, שמעתי אותו אומר לי "אני עושה את זה". במילים אחרות: אביאל, רק תחווה. אני עושה לך את הכל, אתה בידיים שלי, אתה שמור מוגן ובטוח. אני עושה את זה! אומר הבורא. והתמסרתי אליו.
ומה יעקב התפלל?קטונתי מכל החסדים ומכל האמת אשר עשית את עבדך כי במקלי עברתי את הירדן הזה ועתה הייתי לשני מחנות, הצילני נא מיד אחי מיד עשו כי ירא אנכי פן יבוא והכני אם על בנים. ואתה אמרת היטב איטיב עמך ושמתי את זרעך כחול הים אשר לא יספר מרב.
בורא עולם הבטיח לי שארד לעולם הזה כדי להביא את האור הייחודי שלי! איך אביא את האור הייחודי שלי אם לא אהיה נאמן לעצמי ולרגשות שלי ולאמת שלי? אם לא אבטא את הכאב שלי, כיצד אהיה נאמן לעצמי?! אז איפשרתי לזה ונתתי לזה מקום - ולאחר מכן, חזרתי והתפללתי לבורא עולם: אתה יודע את הייעוד שלי. תוביל אותי בפשטות ובנועם לייעוד שלי בתקופה החשובה הזאת של עם ישראל, קח אותי לאן שאני צריך להילקח לשם. אני איתך, אבא. קטונתי מכל החסדים ומכל האמת אשר עשית את עבדך. קטונתי. אתה מוביל את המשחק, אני השחקן, תוביל אותי. אני אבטא כל רגש שתרצה שיצוף דרכי, אבל אני לא אתבוסס בו לעד, רגשות באים וחולפים ורק אבא שבשמיים נשאר לנצח נצחים.
החלטתי לא להיאחז בדבר הזמני שהוא אפשרי המציאות, אלא במלך מלכי המלכים שהוא הדבר היחיד מחויב המציאות. ובמחשבה הזאת הגוף נרגע, הרגש נרגע, המחשבה נרגעת, ואז הנשמה ראויה להתבטא בעולם.
שנזכה לחוות את כל הרגשות שלנו כי לכל דבר יש מקום ראוי. שנזכור שיש בתוכנו שתי מחנות הראויים למקום בעולם. שנזכה לדבר עם בורא עולם פה אל פה בקול רם ולהתקרב אליו עוד ועוד. שנזכה להביא את האור שלנו בפשטות לקרובים שלנו ולכל עם ישראל, אמן! שבת שלום ומבורך!